איך מזהים מילות אמת?

האמירה החכמה ביותר שאי פעם הופנתה אל סופרים נמצאת בקובץ הסיפורים סימור, הקדמה מאת ג’יי די סאלינג’ר (שכתב גם את התפסן בשדה השיפון, ואת פראני וזואי), והיא: “אל תכתבו את הספר שאתם חושבים שאנשים רוצים לקרוא, תכתבו את הספר שאתם הייתם רוצים לקרוא”. “אבל מהו הספר שהייתי רוצה לקרוא?” שואל את עצמו הסופר שיושב עכשיו מול מסך המחשב ומחפש את המילים שיתארו את העלילה שעדיין לא נכתבה.

ביומיום, המילים שלנו מתארות את המציאות כפי שהיא מתרחשת בפועל. אנחנו משתמשים במילים כדי לשתף אירועים שעברו עלינו, אנחנו משתמשים במילים כדי לתאר את עצמנו, את מה שאנחנו מרגישים או צריכים או חושבים, אנחנו משתמשים בהן כדי לתקשר אחד עם השני ברמה של ניהול חיינו. המילים הללו, והתקשורת הבינאישית שמתבצעת בזכותן, הן כמובן חשובות ובלעדיהן היה לנו מאוד קשה להתקיים. אך כאשר אנו רוצים להשתמש במילים שלנו כדי לכתוב את היומיום, את ההרהורים העמוקים שלנו, כדי להעלות אותן על דף בצורה של עלילה וסיפור מובנה, האופן אשר בו נשתמש באותן מילים יהיה שונה.

האופן בו סופרים משתמשים במילים דומה לאופן שבו מילים ומוזיקה, ומילים ונפש, מתחברות אחת אל השניה. האופן שבו המילים מתחברות אלינו ביחד עם המוזיקה עוטף את גופנו, ומעורר בנו תגובה חושית של ממש, ואנו המילים והמוזיקה הופכים להיות אחד (כמובן, בתנאי שהמלים הנכונות מצאו את המוזיקה הנכונה), וכאשר המוזיקה הצליחה להעניק למילים נוכחות של אמת. אותה התרחשות פועלת בנו גם בקריאת מילים של שיר ממש טוב. שירה טובה היא תפילה, מפני שהיא מאפשרת לנו לשתף ולבטא את מעמקי הנפש, מתוך תקוה לשנות את המציאות סביבנו, ולו בזכות זה שהנפש שלנו מצאה את המילים הנכונות המתארות את האמת שבתוכה. שיר הוא טוב כאשר הוא מעמיד מולי את הנפש שלי כך שאיני יכול להתכחש אל האמת המשתקפת מולי ואף איני רוצה להתכחש לאמת המוצגת, כי ראיתי חלק חדש או נסתר ממני. ואז האיחוד הפיזי שלנו עם המילים, עם המוזיקה של המילים, מייצר בגוף שלנו כולו תחושת איחוד. אנחנו והמילים והגוף והמחשבה והרגשות והמשאלות הופכים להיות אחד. בעולם הנוכחי, בו אנחנו נדרשים למלא בו-זמנית כל כך הרבה תפקידים שונים, ולהחליף פרסונות לפי הצורך, התחושה הזו משרה שלווה עמוקה.

בסוף הספר, ביחד עם המילים האחרונות, ביחד עם התו האחרון, מתרחש בנו ניתוק עצוב מן אחדות האמת אשר חווינו, ואנו שבים אל היומיומיות של המילים אשר חזרו להיות פונקציונליות; וגם כאשר המילים באות לתאר את המצב הנפשי שלנו, את המחשבות שלנו, הן נראות לנו כמנותקות אחת מן השניה, וכושלות לתאר את האמת שאותה אנו מנסים לשקף. וכדי לנסות ולהחזיר את הקסם אל המילים אנו פונים אל הדרמה, אל הרטוריקה של הגוף, ואל התנועתיות של המילים. כך, ברגעים מיוחדים בחיים, כמו בחיבור שלנו עם אדם אהוב, אנחנו מעלים באוב את הקסם של הסיפור והמוזיקה. ואז המילים שבות ותופסות אותנו, והן שבות ודוברות בתוכנו, וקושרות אותנו בתוכן, הן פועלות אלינו כמו לולאת פלאים אשר אורגת את החוטים הצבעוניים שלה ישירות אל תוך הנפש שלנו.

למילים שלנו יש עוצמה, הן יכולות להעצים אותנו ולהחליש אותנו, הן יכולות לעורר אופוריה או שברון לב. והן כאלה בדיוק כאשר השימוש שנעשה בהן הוא אמיתי. אך השימוש במילים יכול כמובן גם להיות שקרי. כמו פרסומת ממש טובה שגורמת לנו להרגיש מאוחדים עם חפץ חסר כל חשיבות, כמו בעלי אינטרס בתחום מסויים המעמידים פנים שאין להם מניעים נסתרים, כאילו הם דוברים את האמת. אך אם התחושות שעולות בנו בפרסמות, או בסרט או בשיר או כשמאזינים לדבריו של פוליטיקאי דומות, איך נדע מתי המילים הן אמיתיות או שיקריות? איך נדע מתי השימוש בהן מתאר את האמת של הכותב, או שהוא מתאר את האינטרס של הדובר?

לפעמים כדי לענות על שאלה צריך לקרוא את המילים, ואז לעצום את העיניים ולקרוא מתוך החשיכה את המילים בשנית.
צריך לקרוא את המילים כאילו הן נכתבו מתוככם, נבחרו ממכם, כאילו אתם אלו שישבתם בלילה אל מול הדף הריק וחיפשתם את המילים הנכונות; את המילים שיתארו את המקום אליו הנפש דורשת לבוא כאשר היא לבדה, כאשר היא מזהה את עצמה בתוך תוככה, כאשר היא מבכה את העלמותה בחייה עם המילים היומיומיות.
שם, במקום הזה, שאליו הרשתם לעצמכם לרגע אחד לשוב, התשובה תהיה ברורה כמו כמו רעב האוכל את קיבתכם אחרי שעות של פעילות ללא תזונה: האם המילים שנאמרו מאפשרות לנפש שלכם להיות אחת עם עצמה, או שעליה להיות אחת מן הרבות?
האם המילים שהופנו אליכם סגרו עליכם, כשהסבירו לכם איך עליכם לחיות ומי עליכם להיות,
או שהן החזירו לכם את התשוקה לכתוב את המציאות מחדש, ולבחור את המילים שיתארו את העלילה שעדיין לא נכתבה?