פרויד והמקור לרגש האשמה

מהו המקור של האשמה והביקורת העצמית שלנו? כיצד התרבות גורמת לנו לפקח על עצמנו? בסרטון הזה נראה כיצד כאבים נפשיים מוטמעים בנו על ידי התרבות, והופכים אותנו ליצרני הסבל של עצמנו.

המאמר המלא:

שלום, שמי ניר, בסרטון הזה נברר מהו המקור של רגש האשמה העצמית, ובעזרת התיאוריה הפסיכואנלטית של פרויד נראה מדוע אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות כל כך קשוחים ומחמירים עם עצמנו.

אשמה תלויה בהבנה שעשינו משהו רע. השאלה מהו דבר רע מוגדרת על ידי התרבות שלנו. אז אנחנו צריכים להתבונן במפגש הראשון בינינו לבין התרבות. בשונה מרוב החיות בני האדם נולדים חסרי אונים לחלוטין, לתוך טבע קשה ואלים. התרבות נוצרה כמקום מפלט מהאלימות של הטבע, וכן כמקום שנועד להגן עלינו מאלימות שבין בני אדם ובין עצמם. כלומר, התינוק מוכנס אל התרבות כדי שיהיה לו מקום שמספק הגנה.

מהי כניסה לתרבות?
כאשר מלמדים את התינוק להתנהג בצורה מסוימת ולא אחרת. לדוגמה, ללמוד את השפה, ללמוד לשלוט על הצרכים, ללמוד לחלוק חפצים עם אחרים, ללמוד לשלוט על הרצון להכות מישהו אחר, ללמוד לשלוט על הרצון לבכות או לצרוח. כלומר כל לימוד שדורש מהתינוק להתאים את ההתנהגות לדרישות של התרבות.

המטרה של התהליך הזה היא הגנה על התינוק ויצירת עולם פחות אלים, אבל כפי שהפ’ של פרויד מראה, וכפי שכל אחד מאיתנו זוכר מחוויות ילדות, או יכול לראות מהתבוננות קצרה בילדים שעכשיו עוברים את שלבי הכניסה אל התרבות, אנחנו רואים מיד שהכניסה עצמה אל התרבות מלווה באלימות ובהתנגדות של התינוק או של הילד.
מנקודת המבט של התינוק או של הילד הכניסה אל התרבות אינה תהליך רצוי, אלא חוויה אלימה.
ראשית, קל להבין כיצד תהליך שכרוך בכעס, עונשים, הרמת קול, ביוש, ובתרבויות מסוימות גם בכאב פיזי יכול להתפס כאלים. אבל הפ’ מראה לנו מימד עמוק יותר, של אלימות תרבותית שמקורה בנטילת הסיפוק.

לפי הפ’, התינוק שואף להישאר במצב של סיפוק מתמיד. כלומר, במצב שבו כל הצרכים הפיזיים והרגשיים שלו מסופקים באופן מלא. כניסה לתרבות דורשת גמילה מהסיפוקים. האלימות התרבותית שהפ’ מדברת עליה היא הדרישה המתמידה לשלילת סיפוקים. אנחנו צריכים לשלול סיפוקים מהתינוק כדי שהוא ילמד כיצד התרבות עובדת. אבל התינוק וכמוהו כל אחד מאיתנו אינו מעוניין בשלילת הסיפוקים שהתרבות דורשת מאיתנו. אנחנו רואים שכאן יש מאבק בין שני סוגי אלימות, אלימות מצד התינוק שנאבק בהוריו ומפנה כלפיהם תוקפנות ועוינות, ומהצד השני זו אלימות שמפנה התרבות כלפי התינוק דרך עונשים, הפגנת כעס וביוש.

אך האלימות שהתרבות מפנה כלפי התינוק בתהליך הגמילה מסיפוקים לא משכיחה את הדרישה לעונג. כבני אדם היצר פועל בנו תמיד,אנחנו משתוקקים שיספקו אותנו, אנחנו תמיד רוצים להיות במצב של עונג. פרויד כותב שהרגשת האושר שעולה מסיפוק של יצר פרוע ובלתי כנוע לשליטה התרבותית, היא חזקה לאין ערוך יותר מסיפוק של יצר מאולף.
התאווה, הרצון בסיפוק מסויים חזקה מכל האינטרסים המתחייבים מהשכל. ובהצגת אופייה התשוקתי הגועש של התאווה פרויד מציב לנו את המאבק הקיים בין התרבות ובין הפרט בשיאו.

אנחנו מוכרחים את התרבות משום שהיא באה בכדי להגן עלינו מפני האלימות הקיימת בכולנו,
האלימות השואפת לממש את הסיפוק הלא תרבותי, את הסיפוק שאינו מתחשב באחרים, כפי שהילד בשלבי החיים הראשונים שלו אינו מתחשב באחרים ברצון שלו להיות מסופק.
במילים אחרות: התרבות נועדה למנוע מאיתנו להיות אנשים בוגרים שאינם יכולים לדחות את הסיפוקים המידיים שלהם.
האלימות התרבותית מאפשרת לתרבות להגן עלינו, אך המחיר הוא כמובן וויתור על היכולת שלנו לממש את העונג היצרי החדור בנו, המחיר הוא בצמצום הדרישה שלנו לעונג, המחיר הוא בכך שעלינו להסכים לאילוף של היצרים שלנו, ולהתאים את התשוקה שלנו למה שהתרבות מרשה.
וכאן עולה השאלה הפסיכואנליטית: מהו האמצעי שהתרבות משתמשת בו בכדי לבלום את התוקפנות הנוגדת אותה, את התוקפנות הדורשת אחר העונג?
השאלה היא מה מונע מאיתנו להחצין את האלימות הקיימת בנו כאשר מונעים מאיתנו את הדרישה שלנו מהחיים?

כזכור, התינוק חסר אונים, וכל קיומו תלוי באחרים. בו-זמנית לרצון המתמיד של הילד להיות מסופק, הוא חווה את חוסר הישע שלו לדאוג לצרכיו.הסיפוק מושג בשלבי החיים הראשונים על ידי ההורים או האחראים המטפלים בו. בתהליך הטיפול, התינוק מעז להפגין תוקפנות כאשר מונעים ממנו סיפוק, אבל גם לומד לזהות את הסכנה הטמונה בכך שהמטפלים בו יענישו אותו וימנעו ממנו את הסיפוק לזמן רב עוד יותר. כך כבר מהשלבים הראשונים להתפתחות הפסיכולוגית התינוק חווה חרדה מפני הפסד אהבה.

בשלב הראשוני התינוק או הפעוט מבין שפעולה שנוגדת את הדרישה של האחר עלולה להוביל להפסד של אהבה, ושהסכנה להפסד זה קיימת רק כאשר האחר האחראי גילה את המעשה. כלומר, בשלב זה מבחינה פ’ הוא מתחיל להבין את אופייה של התרבות, אבל הוא עדיין לא הפנים אותה לתוכו. בשלב זה הילד יודע שההפסד של אהבה יתרחש רק אם הוא יתפס, כלומר בשלב זה הילד עדיין מאוחד לחלוטין עם היצר שלו, ולמעשה היינו אומרים שהוא פועל מתוך היגיון אינטרסנטי.
לכן פרויד מתאר את ההיגיון המחשבתי שעומד בבסיס השלב הזה כך:
מלכתחילה רע הדבר שעושהו חושש להפסד אהבה בגללו, ומפחד מפני ההפסד הוא חייב להימנע מלעשותו.
או במילים אחרות, בשלב הזה קל מבחינה נפשית לעבוד על החוק של האחר, כאשר אין חשש שהמעשה יתגלה.
אז אם כבר כילדים גילינו את הטריק, איך לעשות מעשה רע ולא לאבד אהבה, איך התרבות מצליחה למנוע מאיתנו לממש את היצרים שלנו גם כאשר אין אף אחד אחר שיגלה זאת?

כפי שראינו, כל אחד מאיתנו בשלבים הראשונים של חייו מעוניין להיות בסיפוק מתמיד. מבחינה פסיכואנליטית להיות במצב של סיפוק מתמיד זו שאיפה אגואיסטית שהיחיד מנסה לבסס את חייו לפיה. החשש בשלב הראשון מפני הפסד אהבה משאיר את הרצון האגואיסטי כפי שהוא, הילד יעשה הכל כל עוד לא עולה החשש מפני הפסד אהבה מהסמכות החיצונית.
אך תהליך ההתפתחות של היחיד כולל בתוכו את ההפנמה של התרבות שבתוכה אנחנו חיים.
אנחנו מפנימים את הסמכות שמוטלת עלינו מבחוץ, עד למצב שאנחנו מסכימים איתה. אנחנו מתנגדים לאלימות המופנת אלינו, ואנחנו רוצים שהיא תחדל, וביחד עם זאת אנחנו מזהים את פוטנצאיל הכוח הקיים אצל האחר, הכוח שמאפשר לו להפנות כלפי הילד את האלימות.

הילד עצמו מפנטז שיהיה בידיו אותו כוח להפעיל אלימות, בדיוק משום שהאלימות מאפשרת לאחר להגשים את המטרה שלו, או במילים שפרויד מייחס לילד: “אילו הייתי אני האב ואתה הילד הייתי יורד לחייך”.
תהליך ההתפתחות הזה יוצר הזדהות עם הכוח של הסמכות ושאיפה להדמות לה.
ההיגיון של התרבות כמקום שנועד להגן מפני אלימות, וכמקום שמשתמש באלימות כדי להגן על עצמו מוטמע בנו, ואנחנו מזהים את התרבות בתוכנו כאילו היינו אבר ממנה. אנחנו שונאים אלימות כאשר אין בכוחנו להתגונן מפניה, וכילדים אין בכוחנו להתגונן מפני הסמכות של האחר כאשר זו מופנת אלינו בתוקפנות. אבל הכניסה שלנו אל התרבות מונעת מהאחר את היכולת להפעיל עלינו את כל כובד אלימותו.לדוגמה, כניעה לחוקי ההתנהגות בכיתה ולסמכות המורה מגינה על הילד מאלימות כבדה מצד ילדים אחרים או המורה. הילד כועס שהמורה מעניש אותו, אבל שמח שהוא מונע מילד אחר להכות אותו.

בנוסף אנחנו בעצמנו מקבלים מעין רשות להפעיל אלימות כלפי מי שהתרבות אינה מזהה אותו כחלק ממנה, כמו למשל הפניית אלימות כלפי מיעוטים, או כלפי מי שהזכויות שלו אינן שוות. כך למשל עד לפני עשורים בודדים החוק אפשר לפעיל אלימות פיזית על נשים ועל ילדים. דוגמה נוספת היא אלימות אנטישמית בחוקים הנאציים.

ההצדקה החוזרת לכך היא שהאחר שאינו מזוהה כחלק מהתרבות מאיים על שלמותה של התרבות, ולכן זה לגיטימי להפעיל כנגדו כוח. אנחנו רואים שמצד אחד התרבות מחייבת אותנו לצמצם את השימוש באלימות בכדי להיכנס אל התרבות, ומצד שני היא מנתבת את האלימות הקיימת בה בהפניה שלה אל מי שהוגדר מחוץ לתרבות.
לדוגמה, כלבים וחתולים שאנחנו מאמצים כחיות מחמד אנחנו “משתפים בתרבות” בכך שאנחנו מעניקים להם שם, וקונים עבורם אוכל, צעצועים ולפעמים בגדים, ומגנים עליהם בחוק. לעומת זאת בעלי חיים כגון פרות או עופות מודרים לחלוטין מהתרבות והם סובלים מרצח ועינויים באופן יום יומי.
אז עד כאן אנחנו רואים שהכניסה אל התרבות מאופיינת בהזדהות עמה  שנובעת מהכוח של האלימות ומהכוח של אהבה. אנחנו תוקפנים כלפי אלה שמגבילים את הדרישה שלנו לעונג, ועם זאת אנחנו אוהבים אותם על הסיפוק שהם מאפשרים לנו. ועדיין, אנחנו מסוכסכים איתם משום שהם מחזיקים את הכוח שאליו אנחנו משתוקקים.
בשלב השני, כאשר הילד כבר מזדהה עם התרבות, ועם הדרישה שלה לצמצום העונג, הפסיכואנליזה של פרויד מגיעה אל אחד משיאי המחשבה שלה כאשר הוא עונה לשאלה איך התרבות מצליחה למנוע מאיתנו לממש את היצרים שלנו גם כאשר אין אף אחד אחר שיגלה זאת?

הילד בשלב השני של ההתפתחות מתחיל להזדהות עם התרבות, הוא מפנים לתוכו את הסמכות החיצונית ואת הדרישות שלה. ביחד עם זאת היצר שלו אף פעם אינו חדל מהלתקיים. אך כאן נוצר מצב חדש, במקום שהאחר ימנע מאיתנו את הסיפוק, אנחנו מונעים מעצמנו את הסיפוק.
בשלב זה נוצר בנו מה שפרויד קורא אני עליון או סופר-אגו. האני העליון הוא החלק בנו שהפנים את התרבות, ומונע מאיתנו לפעול מתוך היצר שלנו. והוא עושה זאת בהמצאות תודעת האשמה,
אנחנו הופכים להיות אלה המאשימים את עצמנו ומביישים את עצמנו על הרצון שלנו למימוש היצר. האני העליון שלנו, הוא האופן שבו אנחנו חושבים שראוי להתנהג בעולם. הוא תמונת ראי לתפיסות התרבותיות שהפנמנו, ושאנחנו מזדהים איתן. כך האשמה שהוטלה אלינו מהאחראים עלינו בילדות מוטמעת בנו, ובמקום שהאחר יאשים וישפוט אותנו, אנחנו עושים זאת לעצמנו.
אנחנו רואים שביחד עם התפיסות התרבותיות שהפנמנו, מופנם גם ההיגיון שכל המערכת התרבותית נשענת עליו, והיא שהמטרה של התרבות היא להגן על בני האדם מפני בני אדם. כלומר ביחד עם ההזדהות של התרבות, אנחנו מזדהים גם עם הפחד מפני האלימות הקיימת בנו בשלבי ההתפתחות הראשונים, אותה תוקפנות שהפנינו כלפי המטפלים בנו, האלימות האגואיסטית השואפת לסיפוק מתמיד.
כאן אנחנו הופכים להיות השוטרים של עצמנו, אנחנו הופכים להיות המענשים ומצמצמי היצר של עצמנו. ההפנמה של התרבות הופנמה ביחד עם התוקפנות שלה, ואנחנו לוקחים את התוקפנות הזו, את אותה תוקפנות שבשלב הראשון היינו ברצון מכוונים כלפי חוץ, ואת התוקפנות הזו אנחנו מכוונים כלפי עצמנו. כך האני העליון שלנו מייסר את האני החוטא שלנו, הוא מעניש את האני שלנו שרוצה לממש את היצר.

המיוחד בשלב הזה הוא שאנחנו לא יכולים להסתיר מהאני העליון שלנו את היצר. כלומר, בעוד שבילדות יכולנו להסתיר את החטא מעיני מי שממונה על העונש שלנו, כאן רק עצם המחשבה על החטא מובילה את האני העליון שלנו להעניש את עצמנו.

לדוגמה, בחברה שמקדשת הבאת ילדים לעולם בכל מחיר, עצם המחשבה על הפלה נחווית כחטא. בחברה ששמה דגש על רזון כאידאל יופי עצם המחשבה על אכילה חופשית נחווית כפגם אישיותי. בחברה דתית, מחשבות כפירה באלוהים גוררות רגשי אשם קשים. בחברה שמרנית מחשבה על חושניות אסורה מייסרת את החושבים.

אנחנו לא יכולים להסתיר את המחשבות והתשוקות מעצמנו, ואנחנו מוצאים את עצמנו מייסרים את עצמנו, וטוענים כלפי עצמנו שאלה הן מחשבות סוטות וחוטאות. אנחנו עושים זאת בגלל שעם ההפנמה של התרבות הפכנו להיות הדוברים של התרבות, ואנחנו מתעללים בעצמנו משום שאיננו באמת יכולים למנוע מהיצר שלנו להופיע ולהשתוקק.

כאשר ישנה סתירה בין כללי התרבות והחברה לבין הרצונות והצרכים שלנו, אנחנו חווים קשיים נפשיים. השליטה על היצר, ובד בבד, התפיסה השלילית כלפי היצרים והמחשבות שלנו מובילה את האדם לדיכאון וייסורים. ולמעשה אנחנו רואים שדכאון נפשי פעמים רבות נובע מהמלחמה שלנו נגד עצמנו, נגד מגמות בנו הרוצות לחיות שלא לפי חוקי התרבות.

אז אנחנו רואים שהתשובה של פרויד לשאלה איך התרבות גורמת לנו לפעול לפי החוקים שלה גם כאשר אף אחד אינו משגיח עלינו, היא שההתפתחות האישית שלנו מובילה אותנו להזדהות עם המערכת התרבותיות והאמונות שלה, אמונות כללים וצורות התנהגות שאנחנו מפנימים לתוכנו.
כך ביחד עם ההזדהות אנחנו מתחילים להעניש את עצמנו ושוללים מעצמנו את היצר שבתוכו אנחנו מרגישים חיים. אנחנו עושים זאת בהמצאת תודעת האשמה שאנחנו מפתחים כלפי עצמנו, אנחנו מאשימים ומענישים את עצמנו,אנחנו הופכים להיות המשגיחים והצנזורים של עצמנו. והחרדה שפעם היתה לנו מפני הפסד אהבה-מהאחר הופכת להיות החרדה מפני הביקורת שלנו את עצמנו.
כך אנחנו הופכים להיות מאלימים כלפי חוץ, לאלימים כלפי פנים, אנחנו הופכים להיות אלה הפוגעים בעצמנו, ואנחנו מוסיפים על כל זה את אש הבערה של רגש האשמה.

המחשבה הפסיכואנליטית מסבירה את הקושי הנפשי הקיים להתנתק מקהילות מסורתיות, או מתכתיבים חברתיים לגבי מגדר, מיניות או אידאולוגיות. ההזדהות וההטמעה הן חלק בלתי נפרד מהמבנה הנפשי שלנו, ותהליך ההכנסה אל התרבות כל כך חזק, עד שהוא עלול להוביל אותנו לפגוע בעצמנו ולמנוע מעצמנו את החיים שהיו גורמים לנו סיפוק ואושר. אנחנו מאמצים את תכתיבי החברה אפילו כאשר הנזק שבהם עולה על התועלת.
אמנם התרבות נוצרה כדי להגן עלינו מפני אלימות, אך צריך לבחון בחומרה איך המטרה הזו השפיעה בדרך על הנפש.

רגש האשמה הוא מעין פילטר שאחראי על האופן בו אנחנו חושבים על היצרים שלנו וצובע אותם באופן שלילי או חיובי לפי חוקי החברה. ולכן, כדי לרפא את הכאב שנגרם לנו מהאשמה עצמית, אנחנו צריכים לזהות את הפילטר דרכו אנחנו מתבוננים במחשבותינו. ומעבר לזה, לשאול את עצמנו באומץ איזה תכתיבים חברתיים-תרבותיים אנחנו מוכנים לשמר, וממה אנחנו מוכנים להפרד כדי לשחרר את עצמנו מהביקורת העצמית הכואבת.
החברה החילונית נוטה לחשוב שעצם השחרור מאלוהים השאיר אותנו נטולי אשמה, אבל האם אנחנו באמת חופשיים מתכתיבים תרבותיים-חברתיים שמדכאים אותנו ומביישים אותנו ומעוררים בנו אשמה? מהם הפילטרים שגורמים סבל לאדם בחברה החילונית?

אז עד כאן עם ההתבוננות פנימה, תודה שצפיתם ואני מזמין אתכם להירשם לערוץ שלי ביוטיוב
כדי שנוכל להמשיך ולברר האם החברה החילונית באמת השתחררה מרגש האשמה שמוביל לצמצום החיים?