התשוקה לאושר

(האם המרדף אחרי האושר סותר את החיים?)

כולנו רוצים להיות מאושרים, כולנו רוצים להיות מסופקים, כולנו רוצים החיים שלנו מלאי עניין. אך האם מרבה חכמה מרבה מכאוב? האם ידיעה וזיכרון מונעים מאיתנו את האושר?

העולם שלנו מאפשר כל כך הרבה דברים שרק לפני עשרים שנה היו דמיוניים לגמרי, אז למה רוב רובנו חשים מפח נפש תמידי? בעולם שבו ניתן לקנות כמעט הכל, בעולם שבו ניתן לממש את התשוקות הכי פרטיות, ניתן לאכול מגוון דמיוני של מאכלים זמינים, ניתן לטייל באינסוף מדינות, בעולם שמלא בגירויים שמטרתם לבדר ולספק אותנו, בעולם הזה רוב האוכלוסיה נמצאת בדיכאון. בעולם הזה אחוז גבוה להפליא מאיתנו לוקח כדורים נוגדי דיכאון, מעשן עשבים נוגדי דיכאון, או שותה אלכוהול על בסיס קבוע. אנחנו צריכים לדעת מה ששום פסיכולוג לא יספר לנו כשאנחנו מדברים איתו על החיים, ושום תרופה פסיכיאטרית לא תבהיר. אנו רוצים לדעת מהו הדבר הזה שמונע מאיתנו להיות מאושרים.

פנחס שדה ידע: השכחה מאפשרת את האושר, אבל השכחה לא באמת באמת אפשרית, כי היא תמיד רק זמנית. כל החופשות נגמרות, כל סופי השבוע מתאדים, כל החגים שלפנינו אוטוטו כבר מאחורינו.
בשלב הזה כולנו יודעים שהפתרונות מתחלקים לשתיים:
1. למצוא משמעות לחיים, לדבוק במשמעות זו, ולפעול רק על פיה.
2. ולהתחבר ולהתחפר לעומק שלנו תוך שמירה על מעטפת של שלווה תמידית.

מה הנתיבים האלה מציעים לנו? רבים מאיתנו מנסים להתחבר אל השלווה הפנימית או אל הגורם שמעניק להם משמעות באמצעות מדיטציות שונות או מצוות שונות. אך האם החיפוש אחר השלווה והשקט לא נולד מתוך הניסיון לברוח מן הרעש שמעמת אותנו עם החיות שלנו? או במילים אחרות, האמת היא לא הדרך אל השלווה והשקט, אלא אולי השלווה והשקט מסתירים את האמת עצמה?

שני הפתרונות האלה כמובן מציעים בסופו של דבר את השכחה. שני הפתרונות מציעים לנו לחיות את החיים מתוך השכחת תשוקת החיים שלנו, מתוך השתקת הנפש החתרנית שלנו, מפני שהפתרונות האלו מסווים את התשוקה שלנו אל הדברים שמתסיסים את הנפש בחיותה. פנחס שדה מספר את הסיפור הבא:
“קראתי פעם (כבר לא אזכור היכן) אגדה סינית אודות אדריכל אחד, גדול האדריכלים, שציווהו הקיסר לבנות לו ארמון. מקץ עת ארוכה מאוד הודיע האדריכל כי נשלם מעשה הארמון. בא הקיסר לראותו. הכניסהו האדריכל לחדרו, פרש לפניו גליון נייר גדול והראהו ציור הארמון על הנייר.
השתומם הקיסר ורגז מאוד, ולאדריכל אמר: יען כי התלת בי, אצווה מיד להתיז את ראשך.
ניגש האדריכל אל הציור, פתח את שער הארמון, נכנס פנימה, ואת השער סגר מאחוריו. מאז לא נתגלה עוד ולא שב איש לראותו.”

כיצד ניתן לפרש את המשל הסתום הזה?

כאשר נחשוב שוב על סיפורו של פנחס שדה אודות הננטש הצעיר, עולה השאלה האם עדיף לוותר על התשוקה עצמה כדי להימנע מהעצב הטמון בה? כל החיפוש שלנו אחר האושר הוא ביטוי של תשוקה להיות מאושרים. אנו בונים לעצמנו מחשבות אינסופיות על האושר, מציירים לנו אותו, צובעים אותו, קוראים לו בשמות שונים ומגוונים, כגון אהבה, זוגיות, רכוש, שליטה, הצלחה. האושר הוא נקודת האופק אליה אנו משקיפים, והאושר תמיד מוגבל בזמן. הוא תמיד חמקמק, הוא תמיד נוזל לנו בין האצבעות. מצאנו את אהבת חיינו ואנו מאושרים שבמאושרים, והנה פתאום משהו מתרחש. ואנו מחזיקים בידינו את כל השרטוטים שלנו על האושר, על מה שהיה לנו, על מה שקיווינו שיהיו לנו, ובא מישהו ומנפנף לנו עם המציאות. וכל מה שנותר לנו הוא להתכנס אל תוך הייגון שלנו על האושר שנגזל לנו, כל מה שנותר לנו הוא לפתוח את דלת הארמון, לעבור דרכה ולא לשוב יותר. לא להראות את התשוקה שלנו אל החיים, אל העולם. לא לחשוף יותר את הנפש שלנו, כי החשיפה עצמה פוגעת.

אבל נראה לי שלא לכך פנחס שדה התכוון.

משל האדריכל הוא משל על החיים ולא על האושר. הוא משל על מה שיכול היה להיות אילו היינו מוותרים על החלום של ממלכה חזקה ויציבה. האדריכל הוא הוויתור על הקיסר, על הכוח שלא מאפשר לנו לסטות מהדרך, על הכוח המאיים, הבוטה, החשוך, שמונע מאיתנו לחיות, הוא הוויתור על האלימות שאנו מפנים כלפי עצמנו כאשר אנו מצמצמים את החיים שלנו למסלול מתוכנן וקבוע מראש שבו עלינו למלא תפקיד בדיוק כפי שמצופה עלינו לעשות.

האדריכל ויתר על העושר והאושר שלו כאשר הפנה את גבו אל המלך, הוא ויתר על הרעיון להפוך חלומות על ממלכה אימתנית למציאות. בכך הוא השיג דבר יקר יותר. כי כאשר אנחנו בונים את חיינו לפי דרישות של מישהו אחר, אנחנו מגלים בדרך שחיינו שלנו הוגבלו ונמנעו.
אז מהי הידיעה ששום פסיכולוג לא יגיד לכם, ושום פסיכיאטר לא יתן לכם? לא הידיעה היא זאת שמונעת מאיתנו להיות מאושרים. המרדף אחרי האושר עצמו מונע מאיתנו את החיים.

התשוקה לאושר מונעת מאיתנו את הדבר החשוב ביותר בחיים, את תשוקת הקיום שבנו, את אש העד שבנו. הדרישה שלנו לאושר, הדרישה שלנו לאחוז בו היא זו שמונעת מאיתנו את ייסורי אהבה, ומפתה אותנו להתעלם מהאפקט החתרני שבנו. לשמור על אושר זה כמו לשמור על גלידה בטמפרטורה נכונה, הדבר פשוט לא ניתן לביצוע (וחקרתי את הנושא לעומק..) האושר עצמו, השאיפה אליו מונעת מאיתנו את החיים עצמם. היא מונעת את החיים בכך שהיא גוזלת מאיתנו את שדה החיים שלנו. היא מונעת את הדרך כי היא הולכת על השבילים שכבר נחצבו בעבר במקום לחצוב את הדרך שלה, היא קובעת את יעדי החיים במקום לחיות את החיים.

וכאן אנחנו חוזרים אל השאלה האם ידיעה מונעת אושר? ונענה מה שאנו כבר יודעים, שידיעה מובילה אותנו להכיר שאושר הוא פנטזיה, ושלהכפיף את החיים לפנטזיה יוביל תמיד בסוף ליגון, כי את הפנטזיה אי אפשר לממש במציאות. אז התשובה (באופן צפוי לכל הדעות) היא כן! ידיעה מונעת אושר. אך היא מאפשרת את חזרתה של תשוקת החיים, את החתרנות של הנפש. ידיעה מאפשרת לנו להיות האדריכלים של התשוקה, להיות אלו המפנים את הגב לקיסר ומשאירים אותו מאחור. כך באופן בלתי צפוי אנו מגלים שמרבה חכמה מרבה תשוקה.

ומה יאמר הפסיכולוג על מגפת הדיכאון? שאתם צודקים! שהאבל שאתם חשים על מה שנלקח ממכם הוא אמיתי ונכון. הוא יגיד לכם שהעצב שמתוכו אתם מדברים הוא חלק מהאמת על החיים. אך הוא או היא לא יוסיפו ויאמרו ששקט נפשי הוא פנטזיה, ששלווה היא תמיד בדיה. הם כן יספרו לכם שהכוח המזין של החיים הוא התשוקה, אך במילותיהם התשוקה עצמה הופכת לפנטזיה ובכך נמנעת גם כן.

מה מלמד אותנו פנחס שדה? הדרך להשתחרר מן הייגון היא לא על ידי השלמה איתו, אלא על ידי התקוממות נגדו, נגד הכוח המגביל של הנפש, נגד אלו שבאו לצמצם את קיומנו. נגד אלו שפועלים לגרום לנו להאמין שיגון הוא האמת של החיים. נגד אלו שפגעו בנו בכל דרך כדי למלא את תאוותם הפנטזיונרית נטולת החיים בזמן שמוכרים לנו סיפורי אושר.

התשוקה תמיד משתוקקת לחיות, החיים תמיד מתרחשים היכן שהנפש יכולה לחטוא למציאות המגבילה, חטאים תמיד מתרחשים מחוץ לחומות של הקיסר, והזעם על מה שנלקח תמיד מזכיר לנו זאת מחדש, ואמנות היא ליצור ולשמר את זעם הנפש, את תשוקתה לחיים.