כשבודהה ופרויד הולכים לסרט

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה, טבע את המשפט הידוע אודות הנפש האנושית: האדם דורש אחר קבלת עונג והמנעות מצער וכאב. ואכן, רוב התוצרים של הדמיון האנושי, הלא הם סדרות טלוויזה וסרטי קולנוע, מעבירים לנו את המסר הזה באופן ברור ביותר. רצף האירועים בכל תוכנית – התסריט – כמעט תמיד מחולקים לשלושה חלקים: עולם מושלם, הפרה של עולם מושלם, חזרה אל עולם מושלם. תסריטים ממש טובים מדלגים על ההקדמה ומתחילים מיד מאפיון של עולם לא מושלם.

כאשר אנחנו מדמיינים עולם לא מושלם, הדימוי המיידי שעולה בנו תחושה של מחסור, גם בלי תחושה של שפע שקדם לו. לדוגמה, לאחר שינה ארוכה מאוד אנחנו מתעוררים רעבים וצמאים, ואיננו צריכים לחשוב או להרגיש כיצד היינו שבעים קודם לכן כדי להבין את הרעב, מפני שכשאנו רעבים או כאשר אנו חווים כאב המידיות של התחושה תופסת אותנו בשלמותנו. לדוגמה, בסדרת הספרים וסרטי הקולנוע משחקי הרעב, נקודת הפתיחה של כל הסדרה היא עולם לא מושלם, עולם של פועלות ופועלים רעבים, שנשלט על ידי כוח צבאי מדכא וחזק במיוחד, עולם בו לאזרחים אין לכאורה יכולת שינוי. כצופים, גם אם לא חווינו רעב דומה או דיכוי דומה, אנחנו מיד מזדהים עם הגיבורה וחבריה, בדיוק מן הסיבה שאנו צופים בבני אדם שאינם ראויים לפורענות שנפלה בחיקם, ושואפים כמונו לחוות עונג ולהמנע מצער וכאב.

עוד לפני התובנות המעמיקות של פרויד אודות הנפש, ישנה תובנה מעניינת המקדימה אותו בכמה אלפי שנים, והיא מצויה בכתבים הבודהיסטיים, לפיהם הצורך האנושי האמיתי הינו להגיע לנירוונה. הנירוונה הבודהיסטית אינה רודפת אחרי תענוגות, אלא דוקא אל מצב נפשי ופיזי של רוגע גמור, כמו מים עומדים. אל מעין איזון מוחלט – העדר גלים של עונג, אך גם העדר מערבולות של כאב וזרמים תת קרקעיים של צער שסוחפים את התודעה ומכווינים אותה. פרויד הכיר שעל אף הצורך בשקט ושלווה פועם בנפש שלנו כוח נוסף. לאחר שפרויד כתב את האמירה המפורסמת שאיתה התחלנו הוא שם לב למשהו מאוד מעניין: בעת טיפול בחיילים שלקו בהלם קרב במלחמת העולם הראשונה, הוא גילה שעל אף השאיפה התמידית אל העונג, יש בנו בבני האנוש כוח פנימי שמושך אותנו כל הזמן בחזרה אל אירועים טראומטיים בחיינו. שוב, תוצרי הדמיון הפופולריים שלנו מדגימים את זה שוב ושוב: גם בסרטים רומנטים, וגם בסרטי פעולה והרפתקאות, כדי להשלים את העלילה בהצלחה על אחד מן הגיבורים לשוב בחזרה אל העבר שלו, כדי להתמודד עם טראומה שמונעת ממנו להמשיך בחייו; כדי שבני הזוג יכולו לממש את אהבה שלהם על אחד מהם לפתור סוגייה נפשית מן העבר, על הגיבורה לחזור אל העבר שלה כדי להתמודד עם הטראומה כדי שתוכל לשוב כמנצחת.

אכן, תהליך התבגרות שלנו וחלק נכבד מחיינו הבוגרים,מלווים בחזרה אינסופית לעוולות שחווינו כילדים. כל מי שעבר בחייו טראומה תמיד חוזר במחשבה אל הטראומה, ומוצא שהיא מציפה את התודעה. החזרה המכאיבה הזו אינה מתרחשת רק במחשבה, אלא הגוף שלנו עצמו חוזר אל הטרואמה שחווינו. כולנו מכירים את הזעם שנולד בנו כאשר פונה אלינו מכר או זר באופן גס שמציף בנו פגיעות מהעבר שחווינו מידי אנשים משמעותיים או באירועים משמעותיים. אנו חשים מגוון תחושות פיזיות כגון גועל, בחילה, שיתוק, רעד, הלמות לב, עליית חום הגוף ועוד . גם כאשר נספר על האירוע למישהו אחר, או כאשר נעלה אותו בזכרוננו, עדיין נחוש חלק מהתחושות הפיזיות האלו.
בקולנוע עושים מהטראומות שלנו שוברי קופות. בכל סיפור יש חובה למספר, והיא לספר סיפור כפי שאנו מצפים לשמוע. וכדי ליצור את העלילה ישנם מספר כללים שהחשוב בהם, כפי שפרויד לימד אותנו, הוא: לדרוש אחר קבלת העונג והמנעות מצער וכאב. אבל הכלל הזה הרי לא מספיק, משום שכדי למשוך אותנו אל הקולנוע צריך עלילה משובשת, אחרת לא תהיה תנועה מן התוהו אל ההרמוני. צריך את התוהו ואת הצער ואת הכאב בדיוק משום שאנחנו בני האדם נמשכים לשם כמו פרפר לאש, ואנו נמשכים לשם בדיוק משום שאנו שואפים אל העונג, אך כדי לחוש את תחושת הקדושה שבניצחון עלינו לעבור ביחד עם הגיבורים את שבעת מדורי הגיהנום. בכל מדור הנפש שלנו משתנה, בכל מדור הנפש שלנו מתחזקת, ואנו מבינים את הכוח הנדרש מאיתנו כדי לעמוד אל מול המציאות, אל מול המציאות של המדור הבא בתור, משום שאינסטינקטיבית אנו יודעים שזו הדרך שתוביל אותנו אל דרגת השחרור.

אנחנו יושבים מול מסך, ובקלילות של רקדן אנחנו מדלגים ביחד עם הגיבורה מאירוע לאירוע, עד לאותו אירוע מוכה גורל, שמהווה גזרה שיש להתמודד עמה. כעת עלינו לאחד את כוחות הנפש שלנו עם הגיבור/ה על מנת להשמיד את הפחד שאחז בנו עד לאותו הרגע, שהרי מיהו גיבור אם לא זה הכובש את פחדיו שלו? אם נחזור לדוגמה של משחקי הרעב, מיהי גיבורה אם לא זו שהתנדבה לעבור אירוע מפרך ורצחני במקום אחותה הקטנה שעלתה בגורל כקורבן, למרות שהיא עצמה מלאת פחד, ורוצה מאוד להמנע מהצער והכאב הכרוכים באירוע. בסופו של הסרט הגיבור מגיע אל מעיינות הישועה, אל המקום שנקרא לו עכשיו הנירוונה, אל השקט שאליו הגיבור שאף. אך רגע לפני שנגיד “איזה יופי!” ונצא מן הקולנוע; לפני שנצא מהאולם החשוך אל האור המלאכותי של המבואה, אל הרעש ההומה, אל החזרה אל המציאות, נעצור לעוד שניה אחת בקולנוע, אל הרגע הזה שבו מצאנו לרגע את עצמנו, כשהעולם מושלם לרגע אחד, וננסה למשוך את הרגע הזה, לא לתת לו להתנפץ לנו אל מול כתוביות הסיום. ומה קורה לנו שם מתוך השקט והשלווה? מהו הקול שאנו שומעים בתוך תוכנו? מהי הקריאה הבלתי נשמעת המתרחשת בתוכנו מתוך הזן?

לפני שניטיב לשמוע את הקריאה של הזן אלינו, עלינו לשוב פעם נוספת אל פרויד המספר לנו על עיקרון נוסף, עיקרון המציאות. פשוטו כמשמעו: כדי שאנו כבני אדם נוכל לממש את עצמנו, כדי שנוכל להגשים את המטרות הגדולות של החיים, עלינו ללמוד לשלוט בתשוקה המידית שלנו לעונג, עלינו לקחת בחשבון את תביעות המציאות. בזכות היכולת שלנו לא להתמכר כל רגע אל תשוקה ספונטנית, אנו מסוגלים לפתח את העצמי שלנו, ולהגיע להישגים גדולים יותר. בכדי להגיע להישגים בחיינו עלינו לפעול בתוך המציאות, ללמוד את דרכיה ולשתף פעולה עם דרישותיה, אחרת לא באמת נוכל להתקיים, מפני שחיינו מתחילתם ועד סופם מתרחשים בתוך המציאות.

אז מה גורם לאדם לעמוד אל מול המציאות ולבחור את המעשה? מה מעניק לנו את הכוח להשיל מעצמנו את הפחדים והטראומות העוטפים את גופנו?

נחזור לקולנוע. הרי רק לפני שני רגעים הנפש שלנו היתה שלובה לחלוטין בעקרון המציאות של גיבורה בדיונית לחלוטין. כלומר, רק לפני רגע, כאשר כתוביות הסיום עלו, חווינו התפוגגות מיידית של עקרון המציאות כפי שחווינו לאורך שעה וחצי או שעתיים. עברנו סימולציה מרגשת של הפרה והתנגדות לעקרון המציאות. הרי, האירועים הדרמטיים בסרט, אשר גרמו לגיבורת משחקי הרעב להתנדב ולחוות צער וכאב פיזי רב, באו תוך התנגשות עם עקרון המציאות האומר לה שאם ברצונה להבטיח את חייה, עליה להשלים עם מות אחותה ולשתף פעולה עם השלטונות המדכאים. אך היא (ואנחנו, משום שהתודעה שלנו נטמעת בשלה) מסתכלת על הדברים לא כגזרת גורל, אלא כמבנה מלאכותי שנוצר על ידי בני אנוש, וככזה, ניתן להפרה על ידי בני אנוש. הבדיון של הקולנוע אשר יוצר לעינינו עקרון מציאות מזויף, מסב את תשומת ליבנו למאפיינים מלאכותיים של עקרון המציאות בחיינו. לרגע הנפש שלנו מזהה את הדמיון הנורא בין מהדורת חדשות “אמיתית” לבין זו שהוצגה בסרט. בין עלילות שנכתבו על ידי עיתונאי חצר, פרסומאים, כותבי נאומים ומומחים אקדמיים לבין עלילות של תסריטאים בדיוניים. לרגע, ממש כמו הבודהה, אנחנו רואים את התמונה השלמה משום שיצאנו לגמרי מהמסגרת.

בסופו של הסרט, ברגע השלווה הזה, שבו המציאות החיצונית עדיין לא חזרה אלינו, לכדנו בתוך-תוכנו את עיקרון המציאות עצמה. הבנו מתוך המלכודת של התסריט את מלאכתם של בעלי השררה בעולם המציאות, את אופן פעולתם, את האופן שבו אירוע רודף אירוע, חדשה רודפת חדשה. לעיתים, מחוץ לקולנוע הכל נראה לנו הגיוני. אבל, ועכשיו ברגע הזה, השלו כל כך, האסונות והמיסים והפחדים והעוולות והשנאה שמוטלים אלינו ממסך החדשות פתאום נתפסים בתוך-תוכנו כמלאכתם של יחצנים, דוברים, לוביסטים ומומחים שתמורת בצע כסף “יסבירו לנו” (את מהלך העניינים כפי שאנחנו צריכים להבין אותו), “ייעצו לנו” (לבחור באינטרסים שלהם) “יוכיחו לנו” למה עלינו להמשיך ולהיות עבדים של אדון זה או אחר. ברגע השלווה הזה אנחנו חווים שבר של זעם, כי אנחנו חשים שהיינו נתונים למניפולציה. ומתוך הזעם נולדת אפשרות לעצמי משוחרר.

כאשר אנו מחליטים לפעול בתוך המציאות כדי לשנותה, במקום לברוח אל העונג שבשכיחה או להעלם לגמרי בתוך הסבל של הטראומה, זהו הרגע שבו אנו כמו הגיבורה בוחרים להעמיד את המציאות על מקומה, להעניק למציאות את האמירה שלנו: ואף על פי כן. אני, כשאני עוצם את העיניים, והזן שבתוכי קורא לי לשוב אלי, אני זועם, ואני פונה אל המעשה. ולפעמים המעשה הוא לכתוב ספר, על האופן שבו התשוקה חוזרת אל העולם, התשוקה אל העונג שבחירות, אל הריקוד החופשי, אל החיים שלא תוסרטו עבורי על ידי בעלי עניין. אל האפשרות לחיות בתוך מציאות שהעיקרון המנחה אותה הוא אינו רטט לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, אלא שמירת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.