ספרי מסע פילוסופי

יש ספרים שמזמינים את הקוראים לעיקוף קטן בדרך – טיול קצר למחוזות חדשים, לראות נופים חדשים, לטעום טעמים לא מוכרים, אבל אז מאפשרים לנו לחזור הביתה בשלום, ולשוב לשגרה. אבל יש ספרים שהם מסע שלם פנימה – דוקא לתוך המראות המוכרים של עצמנו, דוקא אל האמונות והמחשבות היומיומיות – שגורמים לנו לשפשף את העיניים ולהסתכל על הכל מחדש, ולגבש גרסה חזקה יותר, מעניינת יותר של העצמי.

בין הספרים או הסיפורים שאפשר לתאר אותם ככאלה – כספרי מסע פילוסופי – אפשר למנות את “החיים כמשל” מאת פנחס שדה, “זן ואומנות אחזקת האופנוע” מאת רוברט מ. פירסיג “מרד הנפילים” מאת איין ראנד, ואת הסיפורים הקצרים “פראני וזואי” מאת ג’יי.די. סאלינג’ר ו”חיות קטנות חסרות הבעה” מאת דייויד פוסטר וואלאס. גם יומנים אישיים הופכים לפעמים למסע פילוסופי משותף, כמו היומנים של סילביה פלאת והיומנים של אנאיס נין.

מה שמייחד את הטקסטים האלה זה מפגש בין דמיון לבין מחשבה עמוקה לגבי האופן שבו החיים שלנו מתנהלים עכשיו לעומת האופן שבו היינו רוצים שהם יתנהלו. הטקסטים האלה נכתבים מתוך התחושה שלספרות יש כוח ייחודי לפתח את הנפש ואת התודעה, בזכות היותה מדיום מאוד אינטימי – רק אנחנו ומילים, לאורך זמן.

בספרי הרפתקאה ורומנים אנחנו נזרקים החוצה מתוכנו אל עבר עלילה חיצונית שמרגשת אותנו. בעלילה הזו יש לנו כל הזמן ציפיה להתקדמות העלילה, אנחנו כל הזמן נדחפים לרצות לדעת מה יהיה השלב הבא. קל להרגיש את התחושה של הציפיה להמשך באמצעות סדרות טלוויזיה כמו בלש אמיתי ומשחקי הכס, בהן אנחנו מצויים בבולמוס עצבני אל מול הטלוויזיה, ומקווים כל הזמן שהסרט לא ייגמר ובו זמנית משתוקקים לחוות את הסוף.

בספרות פילוסופית הדגש הוא פחות על הדרמה העלילתית. בספרות פילוסופית הדגש הוא על הנפש האנושית, מרכז הסיפור הוא הנפש של הדמויות, הוא הניסיון להבין לא רק מה הנפש מרגישה, אלא בודקת מה נפש אנושית מסוגלת להרגיש ולחוות בכלל. ספרות פילוסופית חוקרת את המחשבה האנושית, ושואלת מה אנחנו מסוגלים לתפוס, מהם גבולות הידע, ומהי אמת.

לדוגמה, בכל ספריה של איין ראנד העלילה משנית לתהליך הנפשי שעובר הקורא. כקוראים אנחנו משתנים תוך ליווי הגיבורים. אנחנו משתנים משום שראנד מצליחה להחדיר לנפש שלנו מחשבות חדשות על מהי המשמעות של היות בן אדם, על מהו טבע האדם. לשאלות שנוגעות לטבע שלנו יש קסם משום שהן נוגעות בדיוק בחומר ממנו אנחנו עשויים. אלו הן שאלות על אמונה, על ערכים ומוסר, על מהי אהבה ומהי מדינה ומהו חוק, מהי הצלחה ומהי תשוקה.

בספרות, העלילה היא זו שמשתנה, ובספרות פילוסופית אנחנו אלו שמשתנים. בספרות אנחנו נתקלים בדמויות והתהליכים שהן עוברות, ואנחנו מתחברים אל הדמויות, אנחנו אוהבים אותן או שונאים אותן, אנחנו מפתחים רגש לדמויות ממוצאות. בספרות פילוסופית אנחנו נתקלים במחשבות ורעיונות, אנחנו נתקלים בהם כמו שנתקלים בדלת שקופה בכניסה לחנות, כמו שמתעוררים מחלום כל כך חזק עד שברגעים הראשונים אנחנו מופתעים בכלל שהחלום עצמו הוא לא המציאות. בספרות פילוסופית אנחנו מתחברים אל הדבר האמיתי והאינטימי ביותר שקיים בשבילנו, וכמו כל מפגש אינטימי אמיתי האמת שמתחוללת בו משנה את העצמי שלנו.

שאלה זנית ידועה שואלת: איך תסביר לדג שהוא במים? (ודייויד פוסטר וואלאס השתמש במטאפורה הזו בצורה חכמה מאוד בטקסט “אלו הם מים”).
ביומנים האישים של סילביה פלאת ואנאיס נין אנחנו נחשפים לנפש של הכותבת. לא רק לאישה שחייה ופעלה, אלא למשהו סמוי יותר. ביומנים אישיים אלו, בדיוק כמו בחיינו שלנו, הדרמה תמיד מתרחשת, אך הדבר שאנו קוראים באמת הוא החומר של הנפש, שממנו הן נושמות. מסע לתוך הנפש של מישהו או מישהי אחרים, מאפשר לנו לחוות את המים שלהם, את הנפש שמתוכה הם רואים את העולם. ובמסע הזה אנחנו מגלים את עצמנו, בתוך התשוקה שממנה הם דוברים, ברוח שמחייה את חומר החיים. אנחנו מגלים אמת על עצמנו, אמת שתמיד הייתה קיימת בשבילנו, אבל אף פעם לא הצלחנו לראות אותה.

בספר Wild של שריל סטרייד (הופק כסרט שנקרא “הולכת רחוק”), שריל מספרת על טראק של יותר מ1700 קילומטר שהיא עשתה לאחר מספר משברים קשיים בחייה. לעיתים משברים הם אלו שמובילים אותנו אל הידיעה שאנחנו חייבים לעבור מסע רוחני כדי לאפשר לעצמנו ליצור את עצמנו מחדש, כדי לאפשר לעצמנו חיים פוריים. אבל ההגות עצמה, והכתיבה אודותיה, והקריאה אודותיה הם המפתח למסע.

מסע רוחני הוא מסע שמטרתו לאפשר לנו להתנתק מהחיבור הטוטאלי שלנו אל ההיסטוריה שלנו, אל הצער שלנו, אל הציפיות שלנו מעצמנו, אל הציפייה של אחרים מאיתנו, מהאכזבות וההצלחות שלנו, ומכל מה שבתוכנו מוביל אותנו למצב של שיתוק כלפי החיים. הטראק, שהוא המסע הרוחני של הנפש, מוביל את הנוסע דרך ההיסטוריה שלו אל מקום חדש, בו הנפש מקבלת עוצמה חדשה שהייתה חסרה בה קודם. נכון, שריל בסוף המסע שלה היא עדיין שריל, והזכרונות שלה לא נשכחו, לא אהבות ולא הגעגועים. אך המסע אפשר לה לחוות את הדרמות של חייה מתוך מרחק מהם. ודווקא מתוך המרחק מן היומיום ניתן לחזור ולפגוש שוב את ההיסטוריה שלנו, לא מתוך העלילות שהיו בה, אלא מתוך הנפש שחוותה אותן, מתוך המפגש האינטימי האמיתי שגרם לעלילות להיות כל כך חיות בתוכנו, ובתוך המפגש הזה, חווים את זרמי התשוקה מחדש, ומזהים את המקור של החיות.

ספרי מסע פילוסופי דומים לספרי מסע רוחני בכך שהם פותחים בפנינו את המציאות מחדש, ביכולת שלהן לאפשר מחדש את הופעתה של תשוקה המאגדת של החיים. מסע פילוסופי מסתיים גם הוא בנקודה שבה העלילה של החיים אינה זו שקובעת את הנפש שלנו, אלא זו הנפש שלנו שמאפשרת לנו לחזור ולצלול אל תוך החיים, אל תוך התשוקה של החיים. מסע פילוסופי מתחיל מנקודת משבר אבל לא רק. הוא מתחיל באותה הנקודה, שכאשר אנחנו מסתכלים במראה, והמראה מחזירה את הדמות שלנו אלינו, ואנחנו מתבוננים בדמות שלנו, שמסתכלת בנו, ואנו לפתע מזהים שבדמות הזו יש משהו חופשי, משהו קורן, שעדיין לא מובן לנו לגמרי אך משתוקק לקבל ביטוי אמיתי, ואנחנו ממשיכים את היום ובמחשבתנו שווה ועולה השאלה: מה היה שם בדמות שלנו במראה שחמק מן המבט שלנו? מהו הדבר שחסר בנו, ולמרות שהוא חסר הוא נוכח כל הזמן, ולמרות שהוא נוכח כל הזמן אנחנו לא מפסיקים לנסות ולמצוא אותו?