הבחירה בחופש להתנגד

כל מי שעבר משבר בחיים, הרגיש בקרבו שכל מה שצריך לעשות בשביל להיחלץ מהמשבר הוא להתנגד באופן פעיל לדבר שמייצר בו סבל. לפעמים אנחנו נלכדים בזוגיות או במקום עבודה שמייצר סבל, לפעמים אנחנו נלכדים באמונה שלילית כלפי עצמנו או הרגל הרסני. ולמרות שאנחנו כן יכולים לתקן את המצב, רק המחשבה על התיקון מעלה בנו עייפות נפשית. עולה בנו צונאמי של ויתור עצמי, שמציף אותנו באמונה שאין טעם לנסות בכלל לשנות את הדברים.

השבוע קראתי את הספר “שיעור פסנתר” של מרגריט דיראס, סיפור שאחת הדמויות בו היא ילד שמכריחים אותו ללמוד פסנתר למרות שהוא מתעב את הנגינה. המורה כמובן נוזפת בו כל הזמן על הסירוב לתרגל, עד שאימו של הילד אומרת למורה את המשפט האמיתי והחשוב הבא:
“הם לא ביקשו להיוולד, ואם לא די בזה, מלמדים אותם פסנתר, למה ציפית?”

לפעמים רק המחשבה לקום ולהגיד “אני” מעלה בנו פחדים שנכשל, מפני שכילדים לא היתה לנו באמת שליטה על הרצונות שלנו. רק משום שכל כך ייאשו אותנו בבית הספר או בחוגים, או זילזלו ביכולות שלנו, עד שזיכרון הכאב הפך להיות כל כך פיזי, שיש לנו רפלקס של בחילה רק מהמחשבה של לעשות שינוי בחיים שלנו.

אבל הייאוש שאנחנו מזהים בעצמנו, הויתור העצמי הזה, הוא לא מי שאנחנו.

הילד הזה שמתנגד לנגן על הפסנתר הוא אותו ילד שאנחנו היינו, ילד עם עמוד שדרה, שיודע מה הוא רוצה, אבל פעמים רבות חסר יכולת ממשית להתנגד לכפייה עליו, או חסר בשלות נפשית להבין מה המשמעות של ההתנגדות שלו.
ועכשיו?… לנו יש את היכולת להתנגד לכפייה!
עכשיו אנחנו צריכים לחזור ולהיות הילד שהיינו, עם כוח ההתנגדות שהיה לנו, עם הרצון הברור שלנו, כי כן יש בכוחנו לשנות את המצב. ואולי גם להוסיף משפט תשובה למורה לפסנתר של הילד:
“לא ביקשנו להיוולד, ואם לא די בזה, אנחנו בוחרים לחיות חופשיים, למה ציפית?”